כפתור
לו רק היה כפתור. כזה שלוחצים עליו. ומיד קורה. כפתור לריכוך הלב.
ריכוך כזה שקורה כ"כ הרבה פעמים באופן טבעי. כשאתה תופס איזה רגע. כשהרגע תופס אותך.
(או כשאתה תופס ומאפס את עצמך- פחות טבעי אבל גם עובד).
כפתור כזה שנלחץ לבד פתאום באיזה רגע של בהירות שבו אתה רואה את הילד שלך. רואה אותו באמת.
ואז. אתה לא שוכח את המבט הזה.
הבוקר בתוך כל ההמולה, שניה לפני שיוצאים מהבית, וחמש דקות אחרי שהיינו אמורים לצאת, סיר הלחץ בעיצומו- גאיה לא מוצאת את הכפפות, הללי מחליטה שהיא לא עולה על האופניים כי היא רוצה לטייל עם התינוק שלה בעגלה, אמיתי מגיב להתמרמרות שלי על זה שדברים לא הולכים חלק בדיון ער ומאוד רציונלי (בדיון הכוונה שאני אמורה להשתתף בזה אבל אני רק רציתי להתמרמר). ואז אני, שמתרוממת מהמגירה בה חיפשתי את הכפפות של גאיה, כולי תזזיתית, נתקלת בעברי. נעמד מולי. ממש מולי. יותר נכון, נתקלת ישר בעיניים של עברי. בשילוב עם הבעה מאוד מסויימת בשפתיים. והוא אומר "לא רוצה את המכנסיים האלה" (תוך כדי שהוא כבר עם הילקוט על הגב שלא נדבר על הברור מאליו- שהוא נעול בנעליים- שלקח לו 10 דקות לנעול).
את המבט הזה, שריכך לי את הלב בשניה, אני לא אשכח.
היה במבט הזה מצד אחד את הנחישות של 'אני לא מוותר על עצמי עכשיו' ומצד שני את החשש של 'אולי אני אצטרך לוותר על עצמי עכשיו'. 'כי אמא לא תוותר על שלה'. 'כי אמא תשתגע'.
ואני, למזלי הרב, באותו רגע שהוא הכי לא אפשרי אצלי, ראיתי ישר הכל.
ועצרנו. הכל. כדי להחליף מכנסיים. בלי 'להשתגע'. אפילו בלי להתמרמר.
בתוך כל הכאוס הזה, היה רגע של חיבור.
אני, שראיתי אותו. והוא, שהרגיש מיד שרואים אותו.
לרגע אחד לא מעניין אותך הזמן. כי יש משהו חשוב יותר באותו רגע.
ונראה שאז, אפילו הזמן, שבד"כ נוקשה, מתרכך לו, לא מתקטנן אתך ברגעים כאלה ומוותר לך קצת (בחיי ששתי הדקות האלו לא עברו בשעון).
כמה רגעים אח"כ חזרנו לסיר הלחץ. אבל שנינו עם לב קצת אחר.
כזה כפתור אני רוצה (בהנחה שלפעמים הלב מתקשח ואפילו קצת נסגר. כן. זה קורה).
ואז אולי אצטרך כפתור שיזכיר לי ללחוץ עליו ברגעים שהכי צריך.
ואולי… אם אפשר… כפתור שמארגן את כולם בבוקר ומוציא את כולנו מהבית בזמן ובחיוך.
או לפחות אחד כזה שמוחק (לכולם) מהזיכרון רגעים שרוצים לשכוח בבקרים משוגעים.
את הבוקר, לשמחתי, אני לא רוצה לשכוח כי היה בו לפחות רגע אחד שאני רוצה לזכור.
No Comments