לעצור

החלטתי שכותבת פה פעם בשבוע. לקלף. לגלות. לחשוף…
התיישבתי היום ולא ידעתי על מה לכתוב. יש כמה דברים אז התחלתי. כתבתי וכתבתי ולא הלך. רציתי לעצור אבל לא הרשיתי לעצמי. תנסי עוד קצת ואז. יהיה לך יותר כיף לנוח אחרי שתספיקי.
זה באמת כיף לנוח אחרי ש”הספקתי”.
ההצלחה באה כשעומדים מול הקושי. מתאמצים. לא מוותרים…

האמנם?

אולי אני בעצם מצליחה דוקא אחרי שאני עוצרת.

כ"כ הרבה עצירות מובנות לנו יש בחיים.
הלילה הוא עצירה שאחריה בא יום חדש.
כשאנחנו רעבים אנחנו עוצרים כדי לאכול.
סוף שבוע וחופשות לעצור לנוח.
רמזור שעוצר אחד ומאפשר לאחר (הכרחי כשיש תנועה גדולה. שלא להגיד עומס).
אי אפשר להקשיב לשניים בו זמנית. מישהו חייב לעצור. להשהות.

ויש עצירות שלמדנו שצריך…
אם רוצים לתכנן יום, שבוע, שנה או לקבל החלטה חשובה, צריך לעצור. לחשוב. להרגיש. לבחור.

עצירות שאולצנו לקחת…
לעצור כדי להחלים.

ויש עצירות שאנחנו מתפללים להצליח בהן.
לעצור לפני שהצעקה או האיום יוצאים.
(פריז. לנשום. מגדלור. לחזור כאמא תרזה).

ויש עצירות שאנחנו לפעמים משתוקקים אליהם.
לעצור הכל.

יש לי עניין לא פתור עם עצירות.
אני אוהבת את העצירות המתוכננות.
שואפת לעצירות הנכונות. שמחה שקולטת איתותים ועוצרת בעקבותיהם.
אבל מתקשה לקבל את העצירות המאולצות.
נאבקת בהן ממש. ויוצאת חבוטה.

וזה ברור בדיעבד ומתוך פרספקטיבה (שחסרה לעיתים ברגע האמת) שהעצירה היא בלתי נמנעת, הכרחית וככל הנראה מקדמת את התנועה יותר מהכל.
וכנראה שאם לא אאבק בה, אתן לה מקום, אולי אפילו אזמין אותה, היא תבוא לבקר יותר בטוב. ברוך. בעדינות.
בזרימה עם התנועה.